<h1>שבלי הלקט סימן ק"ו</h1>
<h2>דף נז.</h2>
תנן התם במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה. לא תצא אשה לא בחוטי צמר, ולא בחוטי פשתן, ולא ברצועה שבראשה, ולא בטוטפת, המקפת מאוזן לאוזן, ולא בסנבוטין, המגיעין עד לחיים, בזמן שאינן תפורין. וכתב אחי ר' בנימן נר"ו הא דאמ' לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן, דווקא בשאינן כרוכין וקשורין בשערותיה, אבל מה שנוהגות לגדל בקליעת שערותן חוטין שלמשי וחוטין מוזהבין מותר, דליכא למיחש דילמא שלפא ומחויא, דודאי אינה סותרת שערותיה בהך. ירושלמי [שבת פ"ו ה"א] תכשיטין למה הן אסורין אמר ר' בא על ידי שהנשים שחצניות הן, היא מתירתן להראותן לחבירתה והיא שכיחה ומהלכת בהן ארבע אמות. בספר התרומה תכשיטי אשה, חשוק שלכסף או זהב סביב ראשה ואין צעיף עליו דהיינו עיר שלזהב, והיינו עטרות כלות דאסרן אפילו בחול לכלות דווקא. ואושפינגלא שלזהב דהיינו מחט שאינה נקובה, ובלעז רומי אוספיאללה, שראשה אחד עב וסוגרת מפתחי צוארה, או בצעיף, וטבעת שאין עליה חותם. בכל אלה תנן לא תצא. ואם יצאת לרשות הרבים אינה חייבת חטאת. ואסורין דילמא שלפא ומחויא. ורב אמר אפילו בחצר אסורין מדתנן כבול ופיאה נכרית יוצאין בהן לחצר. מכלל דשאר אסורות. ונזמי האף כמו כן אסורין. אבל נזמי האוזן פירש רבינו שלמה זצ"ל, דמותרין, דמהודקין היטב. אמנם פירש רבינו תם זצ"ל דכל אילו תכשיטין מותרין דהלכה כר' עינוני בר ששון דלא אסר כי אם ברשות הרבים ופליג אמתניתין. אם כן לדידן דלית לן רשות הרבים גמורה מותר. ואומר אני כדי ליישב המתניתין, דאפילו לדברי מתני' דאסר כרמלית וחצר היחיד, היינו לדידהו דאית להו רשות הרבים, אבל לדידן דלית לן רק כרמלית מותר, דליכא למיגזר מידי. אף לדידהו הוי גזירה לגזירה, אסרו כרמלית אטו רשות הרבים, וברשות הרבים גופה גזירה דילמא שלפא ומחויא לכך לדידן לא גזרינן דלית לן אלא כרמלית. אבל אין להתיר לדידן להיות עומד ברשות הרבים ולשתות ולרוק ולהשתין ברשות היחיד, דלדידהו לית בהו אלא גזירה חדא. ונושקא שלזהב או שלכסף דהיינו כוכליאר והיינו מכבנתא, ובלעז רומי נוסקיטא, דתנן בה חייב חטאת, גם לדידן אסור. דכל שאסור מן התורה ברשות הרבים אסור לן, אע"ג דלית לן אלא כרמלית. אמנם יש לומר, דווקא תלויה בלולאות חייב חטאת, אבל אם תקועה הנושקא בשלשלאות שלכסף או שלזהב שיש שם תכשיט עליה מותר. או אם יש מחט באותה נושקא, שסוגרת בה מפתחי מלבושה סביב צוארה מותר. וזה הדבר פשוט לסמוך התר. ודוגמת זה רגילות עשירות להוציא בשבת מפתח שלכסף או שלזהב ויש בה מחט וסוגרת בה מפתחי חלוקה בבית צוארה או קוטא שלה, ועושה כן מפני יראת העבדים או השפחות שגונבות מפתחי התיבה שלהן ונותנות כל מפתיחות תיבותיה בתיבה אחת שהמפתח שלה שלזהב ונושאת בצוארה לתכשיט השבת. וכן איתא בירושלמי על רבן גמליאל שיצא במפתח שלזהב בשבת. עתה התרנו תכשיטין, לדידן דלית לן אלא כרמלית דאפילו לדידהו ברשות הרבים אינו אסור אלא משום דילמא שלפא ומחויא. עד הנה דברי התרומה. ובספר יריאים מפרש מה טעם אנו מתירין עתה תכשיטין. משום דעיקר איסורן אינו אלא משום דילמא שלפא ומחויא לחבירתה, והני נשי דידן רגילות הן בכך וחשובות הן, וגנאי היה להן להתפאר מתכשיטיהן, הילכך שרי, כדאמרינן, מאן אורחה למיפק בעיר שלזהב אשה חשובה, אשה חשובה לא שלפא ומחויא. ומה שהתיר בעל התרומה בטבעות לא התיר לאשה אלא בטבעת שאין עליה חותם אבל טבעת שיש עליה חותם אסור. ובהדיא מפרש בגמרא לא תצא האשה לא בנזמים ולא בקטלא וכול' ולא בטבעת שאין עליה חותם, ואם יצאת פטורה. הא יש עליה חותם חייבת. ועוד שנינו לא תצא אשה במחט נקובה ולא בטבעת שיש עליה חותם וכול' ואם יצאת חייבת חטאת. ומה שהתיר בשאר תכשיטין משום גזירה לגזירה, אבל הנך דלדידהו חייב חטאת לדידן אע"ג דלית לן רשות הרבים אסור, כמו שמפורש למעלה. ומותר לאשה להוליך רצועה או משיחה סביב בתי שוקים שלה כדי שלא יפלו ואע"פ שאינה קשורה בהן. ומותר לאשה לצאת באבן תקומה בשבת, ואפילו במשקל אבן תקומה, ואפילו אינה מעוברת אבל במשקל שלמשקל אבן תקומה אסור.
